מי אני?
שמי לירון, אני אמא לארבעה ילדים שמשנים, מלמדים, ממלאים (וגם לעיתים מרוקנים :-) ) את חיי. טליה, ארי, יהב ודביר.
אני נשואה לאייל וביחד משנים ומשתנים.
אחרי שילדתי את טליה בניתוח קיסרי, ידעתי שאני רוצה להיות דולה.
עד להריון של ארי, הגשמתי את החלום הזה. חלום נוסף שהגשמתי, לאחר עבודה רגשית רבה לאורך ההיריון, היא לידה וגנאלית אחרי קיסרי. (ויב"ק)
בשנת 2007 עברנו לבוסטון - ושם המשכתי להיות דולה, מעסה ומטפלת בקרניו סאקרל.
הגעגועים לארץ תמיד מלווים אותי. למדתי לגשר על המרחק על ידי אמצעי תקשורת שונים - סקייפ, וואטסאפ, פייסבוק, וטלפון. כך הכול הפך זמין ונמצא קרוב .
עברו השנים, יהב נולד בארה"ב, בשפה שונה ותרבות אחרת.
התהליך הרגשי שעברתי בהריון עם ארי לקראת הויב"ק, והתהליך שעברתי עם עצמי לקראת הלידה במקום זר, הובילו אותי לרצות להעמיק את נושא התמיכה הרגשית.
לא רק תמיכה בלידה אלא המשהו מעבר.
התחלתי ללמוד ולהתמקצע, אספתי לאט עוד ועוד כלים. קונסטלציה משפחתית, תטא הילינג, פוקוסינג (התמקדות).
לאט לאט הכנסתי את הכלים כחלק מליווי הלידה - ראיתי כמה המקום של התמיכה הרגשית עוזר בתהליך של ההקשבה פנימה והדיוק העצמי.
ההריון של דביר עיגל אותי קצת פנימה, והבנתי שאני רוצה לחזור הביתה לשורשים שלי. להרגשה שאני צועדת, מדברת, מטפלת, מלווה- ומרגישה אני בכל כולי, ולא רק חלקים ממני ששיכים וחלק שלא
ב 2017, חזרנו לארץ, לקדימה- צורן.
משהו שם רחוק לא היה שלם. את תחושת השייכות אי אפשר לקנות באמזון. מתברר.
ב2019 הגשמתי חלום והתחלתי את לימודי הפסיכתרפיה. עבורי הם איגוד של כל הכלים שלמדתי עד עכשיו.
עזבתי את ליווי הלידות וכיום אני מתמקדת בליווי "לידות מחדש" בקליניקה באמצעות הפסיכותרפיה,
ומנחה ומלמדת קונסטלציה משפחתית.